<h1>פסקי רבינו אביגדור צרפתי מבעלי התוספות פרשת אמור</h1>
<h2>דף ז:</h2>
וידבר משה את מועדי ה' וגו'. בגמרא לימד לישראל שיהיו דורשים הלכות פסח בפסח ובכל מועדות כו'. וכן פסק לדרוש בכל החגים בשבת שלפניו לדרוש לפי עניינו דבר על מכונו.
<h2>דף יח.</h2>
הבתולה [ויקרא כ"א]. להוציא האנוסה והמפותה. הקרובה. לרבות הארוסה. בירושלמי [יבמות פ"ו ה"ד] פריך והא אמרת הקרוב(ה) להוציא הארוסה. ותירץ כל חד וחד לפום עניינה, פי' גבי אחותו ארוסה עדיין קרובה לאחיו, אשתו ארוסה אינו קרובה לבעלה. פסק סילוק שמעתא כהן מטמא לאביו אפי' בחזקה, ולאמו דווקא ודאית. ולבנו ולבתו. דווקא בני קיימא ולא נפלים, וכדפי' איזהו נפל (ב)מטמא. לאחיו דווקא מן האב ולא מן האם וכן באחותו. אך באחיו בין גדול בין קטן בין נשוי, ובאחותו אפי' בוגרת ואפי' מוכת עץ ואפי' ארוסה, אך לא בבעולה ואפי' אנוסה ואפי' מפותה. ופירש הרב ר' שמחה משפירא באותן שאין כהן הדיוט מטמא להן, כגון אחיו ואחותו מן האם או אחותו בעולה ואותן המפורשין, אינו יוצא אחר המטה אלא [במבוי] אחר כמו דמפרש בגמרא [סנהדרין י"ח ע"א] הוא נכסה והן נגלין הוא נגלה והן נכסין, כדמפרש גבי כהן גדול משום דדילמא אגב מרירותיה נגע ביה.
ומן המקדש לא יצא [ויקרא י"ט]. בגמרא (כתיב) דפליגי בה ר' מאיר אומר אינו יוצא אחר המטה אלא הן נכנסין והוא נגלה או הן נגלין והוא מכוסה ר' יהודה אומר אינו יוצא כלל מקדושתו.
<h2>דף לט:</h2>
למטה דן [ויקרא כ"ד]. אדם רשע גנאי לו גנאי לאמו גנאי לשבטו, והצדיק שבח לו שבח לאביו שבח למשפחתו.
<h2>דף מג.</h2>
ובני ישראל עשו כאשר צוה וגו'. לסמיכה, לדחייה, לתליה, בלא תלין נבלתו.
<h2>דף מה.</h2>
ורגמו אותו [ויקרא כ"ד]. ולא כסותו, מכאן שהיה נסקל ערום. אותו ולא אותה, האיש נסקל ערום ואין האשה נסקלת ערומה. ובגמרא [סנהדרין מ"ה ע"א] פלוגתא באשה. יכול הוראת שעה היתה ולא לדורות, תלמוד לומר אל בני ישראל דבר לאמר, [לאמר] יהא נוהג לדורות.
<h2>דף נו.</h2>
וסמכו כל השמעים את ידיהם על ראשו. ומיהו קשה מאי שנאמר גבי נוקב שם שהיו סומכין עליו ידיהן כדכתיב וסמכו כל השומעים משאר הנסקלין שלא היו סומכין. וי"ל לפי שהסנהדרין דנין כל היום בכינוי נגמר הדין היו אומרים לעדים תאמרו בפירוש כמו ששמעתם, לכך כשנגמר דינו של המגדף הוצרכו לומר בפירוש כמו ששמעו, לכך סמכו ידיהם על ראשו כלומר העון יהא על ראשך שאנו צריכים להזכיר בפירוש השם כמו שאמרת.
פירוש מקלל. ויצא בן אשה ישראלית וגו' [ויקרא כ"ד]. מהיכן יצא א"ר לוי [מעולמו יצא, ר' ברכיה אמר] מפרשה של מעלה יצא שנ' ולקחת סולת וגו' אמר דרך המלך לאכול פת חמה ולא צוננת ליגלג לכך גרם לו ליסקל. דבר אחר במכילתא ויצא שיצא לתרבות רעה ואחר כך עשה תשובה, וזהו בתוך בני ישראל. ותני בתורת כהנים [אמור פרשתא י"ד ה"א] מלמד שבא להתגייר ונתגייר. ומה ראה שגידף וקילל את עצמו אלא לפי שנזכר שעל ידי נקיבת השם הרג משה את אביו המצרי שנ' (שמות ב' י"ב) ויפן כה וכה וגו'. וקצת קשה דפירש"י מהו וירא כי אין איש פי' איש הראוי להתגייר לעמוד ממנו והא בנו נתגייר כדפי' בתוך בני ישראל שנתגייר, דאי לא נתגייר היה דינו בסייף כבן נח. ויש לומר כבר נתעברה אמו ממנו קודם שהרגו וזהו הראוי לעמוד עוד להתגייר. והרב ר' יצחק מראיי"ש בן בנו של רשב"ם מפרש הראוי להתגייר ולהיות ירא השם וזה בנו אע"פ שנתגייר יצא לתרבות רעה וקילל עצמו עד שנתחייב סקילה.
<h2>דף עח:</h2>
ויניחהו במשמר [ויקרא כ"ד]. ולא מקושש עמו. לפרוש להם על פי ה'. ובמקושש כתיב (במדבר ט"ו ל"ד) כי לא פורש מה יעשה לו. ובגמרא שהיה יודע משה רבינו שהמקושש במיתה אך לא ידע באיזה מיתה. וקצת קשה למאן דאמר [סנהדרין פ' ע"ב] עד שיודיעוהו באיזה מיתה נהרג במאי התרו בו. ויש לומר התרו בו בחמורה דסבר מותרה למיתה חמורה מותרה למיתה קלה. ועוד י"ל מקושש חבר היה וא"צ התראה. ומכל מקום קצת קשה במקושש מאי היה מסופק באיזו מיתה, והכתיב (שמות ל"א י"ד) מחלליה מות יומת ומיתה האמורה סתם היא חנק. ויש לומר לפי ששבת חמורה ושקולה כנגד כל המצות. וסמך פרשת מקושש לפרשת מקלל היה מסופק משה שמא מיתתו בחמורה ולא כשאר מיתות האמורות סתם. בגמרא ובמקלל שלא ידע שהוא חייב מיתה כלל. וקצת קשה וכי גרע מקלל ממקלל אביו ואמו שנ' בו מיתה והלא ג' שותפין יש באדם [ק"ו לשכינה]. ויש לומר [משה] היה סבור שחמור הוא כל כך שלא ניתן מיתתו וכפרתו בידי אדם. וקצת קשה למ"ד שאינו נהרג עד שיתרו בו היאך התרו בו. וי"ל המתרים התרוהו מדין מקלל אביו ואמו, לפי דג' שותפין יש באדם והוא במיתה חמורה בסקילה ומה מי שמקלל אביו בסקילה ק"ו לשכינה.
פירוש מקלל. ויצא בן אשה ישראלית וגו' [ויקרא כ"ד]. מהיכן יצא א"ר לוי [מעולמו יצא, ר' ברכיה אמר] מפרשה של מעלה יצא שנ' ולקחת סולת וגו' אמר דרך המלך לאכול פת חמה ולא צוננת ליגלג לכך גרם לו ליסקל. דבר אחר במכילתא ויצא שיצא לתרבות רעה ואחר כך עשה תשובה, וזהו בתוך בני ישראל. ותני בתורת כהנים [אמור פרשתא י"ד ה"א] מלמד שבא להתגייר ונתגייר. ומה ראה שגידף וקילל את עצמו אלא לפי שנזכר שעל ידי נקיבת השם הרג משה את אביו המצרי שנ' (שמות ב' י"ב) ויפן כה וכה וגו'. וקצת קשה דפירש"י מהו וירא כי אין איש פי' איש הראוי להתגייר לעמוד ממנו והא בנו נתגייר כדפי' בתוך בני ישראל שנתגייר, דאי לא נתגייר היה דינו בסייף כבן נח. ויש לומר כבר נתעברה אמו ממנו קודם שהרגו וזהו הראוי לעמוד עוד להתגייר. והרב ר' יצחק מראיי"ש בן בנו של רשב"ם מפרש הראוי להתגייר ולהיות ירא השם וזה בנו אע"פ שנתגייר יצא לתרבות רעה וקילל עצמו עד שנתחייב סקילה.
ויביאו אותו אל משה [ויקרא כ"ד]. אותו ולא המקושש עמו. ששניהם היו באותו פרק. דבר אחר ויצא בן אשה ישראלית, ר' לוי אמר מעולמו יצא. פי' כן הוא שהשלים עולמו ונגזר עליו מיתה, וכן (ש"א י"ז ד') ויצא איש הבינים וגו', וחד אמר ממזר היה. ופריך והלא ג' גזירות היו שנ' (שה"ש ד' י"ב) גן נעול אלו הנשואות גל נעול אלו הבתולות, פי' לשון טרוקו גלי, אלא אחת הייתה ופירסמה הכתוב. שלומית בת דברי. שהייתה פטפטנית פי' דברנית. ויש מפרשין פטפטנית לשון [ב"מ ס"ו ע"א] פטומי מילי, וכן יסד הפייט מאכל פיטומים, לכך נקראת שלומית בת דברי, כשהייתה רואה אדם הייתה נותנת לו שלום ואומרת שלם עליך שלם עליך במה עסקך ולאן אתה הולך, ולכך הנוגש המצרי נתן בה עיניו שנ' (שמות ב' י"ב) ויפן כה וכה, וזהו בת בעלת דברים. דבר אחר שהביאה דבר על בנה, שנסקל על שבא מזנות גרם לו לקלל עצמו וליסקל.
[לפרוש להם על פי ה'] [ויקרא כ"ד]. פי' רש"י כי לא ידעו אם היה חייב מיתה. וקשה דהיה להם לידע מק"ו אפי' מקלל אביו מות יומת כ"ש נוקב שם. ושמא אין עונשין מן הדין. ועוד נראה מקלל אביו מות יומת ונתכפר לו העון, אבל נוקב שם אין לו כפרה אפי' במיתה בזה נסתפק משה.
<h2>דף פה:</h2>
ומכה בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת. מה ת"ל לפי שנאמר ומכה אביו ואמו מות יומת יכול עד שיכה שניהם ת"ל ומכה אדם יומת. באביו הכתוב מדבר. ולכך על כרחך אביו או אמו קאמר דאי שניהם למה לי. יכול אפי' בהכאה בלא חבורה ת"ל מכה בהמה וגו' ומכה אדם יומת מה מכה בהמה עד שיעשה חבורה אף מכה אדם כן. ודווקא החובל באביו חייב מיתה, אבל [לא בהכאה] בלא חבורה. יכול החובל באביו אף לאחר מיתה חייב מיתה תלמוד לומר מכה בהמה וגו' ומכה אדם יומת מה בהמה מחיים אף אדם מחיים. אע"ג דמקלל אביו לאחר מיתה חייב, לפי שדין מקלל אביו איתקש למברך השם שהוא בלא הפסק [אף מקלל אביו הוא בלא הפסק], אבל מכה לא איתקש [לשם] דבהכאה לא אפשר למעלה. וכן פסק מכה אביו חייב מיתה דווקא בחובל, ודווקא מחיים.
